תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קט״ו

א׳ אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן: הָאִשָּׁה אֶת בְּנָהּ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעְלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם – מַנְחִילִין וְלֹא נוֹחֲלִין! אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁנָתֵנוּ, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ.

ב׳ וְלֵימָא לֵיהּ: רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הִיא, דְּלָא דָּרֵישׁ ״מַטּוֹת״!

ג׳ לָא מִיתּוֹקְמָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב; דְּקָתָנֵי: ״וּבְנֵי אָחוֹת״, וְתָנָא: ״בְּנֵי אָחוֹת״ – וְלֹא בְּנוֹת אָחוֹת. וְאָמְרִינַן: לְמַאי הִלְכְתָא? וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְקַדֵּם.

ד׳ וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מַתְנִיתִין רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב הִיא, הָא אָמַר: אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת שָׁוִין בְּנִכְסֵי הָאֵם!

ה׳ וְתַנָּא דִּידַן – מִמָּה נַפְשָׁךְ; אִי דָּרֵישׁ ״מַטּוֹת״, אִשָּׁה נָמֵי תִּירַשׁ אֶת בְּנָהּ; אִי לָא דָּרֵישׁ ״מַטּוֹת״, בֵּן דְּקוֹדֵם לַבַּת בְּנִכְסֵי הָאֵם – מְנָא לֵיהּ?

ו׳ לְעוֹלָם דָּרֵישׁ ״מַטּוֹת״; וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְכׇל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה״ – יוֹרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מוֹרֶשֶׁת.

ז׳ מַתְנִי׳ סֵדֶר נַחֲלוֹת כָּךְ הוּא: ״אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ, וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ״ – בֵּן קוֹדֵם לַבַּת, כׇּל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת. בַּת קוֹדֶמֶת לָאַחִין, יוֹצְאֵי יְרֵיכָהּ שֶׁל בַּת קוֹדְמִין לָאַחִין. אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב, יוֹצְאֵי יְרֵיכָן שֶׁל אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב.

ח׳ זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה – יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ קוֹדְמִין. וְהָאָב קוֹדֵם לְכׇל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ.

ט׳ גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״בֵּן״ – אֵין לִי אֶלָּא בֵּן; בֶּן הַבֵּן, אוֹ בַּת הַבֵּן, אוֹ בֶּן בַּת הַבֵּן – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵין לוֹ״ – עַיֵּין עָלָיו.

י׳ ״בַּת״ – אֵין לִי אֶלָּא בַּת; בַּת הַבַּת, וּבֶן הַבַּת, וּבַת בֶּן הַבַּת – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵין לוֹ״ – עַיֵּין עָלָיו.

א׳ הָא כֵּיצַד? נַחֲלָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וְהוֹלֶכֶת, עַד רְאוּבֵן. וְלֵימָא עַד יַעֲקֹב! אָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי דְּלָא כָּלֵה שִׁבְטָא.

ב׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כׇּל הָאוֹמֵר תִּירַשׁ בַּת עִם בַּת הַבֵּן, אֲפִילּוּ נָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַעֲשֵׂה צָדוֹקִין. דְּתַנְיָא: בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בְּטֵבֵת תַּבְנָא לְדִינַנָא. שֶׁהָיוּ צָדוֹקִין אוֹמְרִין: תִּירַשׁ הַבַּת עִם בַּת הַבֵּן.

ג׳ נִטְפַּל לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שׁוֹטִים, מִנַּיִן זֶה לָכֶם? וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁהֶחְזִירוֹ דָּבָר, חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ, וְאוֹמֵר: וּמָה בַּת בְּנוֹ הַבָּאָה מִכֹּחַ בְּנוֹ – תִּירָשֶׁנּוּ; בִּתּוֹ הַבָּאָה מִכֹּחוֹ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

ד׳ קָרָא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה: ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה״, וּכְתִיב: ״אֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן, וְאַיָּה וַעֲנָה״! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ, וְהוֹלִיד עֲנָה.

ה׳ וְדִלְמָא תְּרֵי עֲנָה הֲווֹ! אָמַר רַבָּה: אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא; וּמַנּוּ? שְׁמוּאֵל. אִיכָּא דְאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא; וּמַנּוּ? רַבָּה. אָמַר קְרָא: ״הוּא עֲנָה״ – הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָּרָא.

ו׳ אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי?! אָמַר לוֹ: שׁוֹטֶה,