תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ״ה

א׳ אִי דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי, עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ הָדַר! אִי דְּלֵית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּה?

ב׳ לְעוֹלָם דְּלֵית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי, דְּאָמַר: לָא נִיחָא דְּלֶיהְוֵי ״לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם״.

ג׳ סוֹף סוֹף, לְגַבֵּי אִידַּךְ נָמֵי – ״לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם״ הוּא! דְּאָמַר: לְהָכִי זַבֵּינִי לָךְ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת.

ד׳ מַכְרֵיז רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: דְּסָלְקִין לְעֵילָּא וּדְנָחֲתִין לְתַתָּא; הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְּזָבֵין לֵיהּ חֲמָרָא לְיִשְׂרָאֵל חַבְרֵיהּ, וְקָא אָתֵי גּוֹי וְאָנֵיס לֵיהּ מִינֵּיהּ, דִּינָא הוּא דִּמְפַצֵּי לֵיהּ מִינֵּיהּ.

ה׳ וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא בַּת חֲמוֹרוֹ, אֲבָל מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא בַּת חֲמוֹרוֹ – לָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא אָנֵיס לֵיהּ לְדִידֵיהּ וּלְאוּכָּפָא, אֲבָל אָנֵיס לֵיהּ לְדִידֵיהּ וּלְאוּכָּפָא – לָא.

ו׳ אַמֵּימָר אָמַר: אֲפִילּוּ לֵיכָּא כׇּל הָנֵי – לָא. מַאי טַעְמָא? מִידָּע יָדַע דִּסְתַם גּוֹי אַנָּס הוּא – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר״.

ז׳ אוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמָּסַר לוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל מָסַר לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, כִּי אָמַר לֵיהּ נָמֵי ״לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי״ – מְהֵימַן.

ח׳ אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּעֵדִים נָמֵי – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״הֶחְזַרְתִּיו לְךָ״, כִּי אָמַר לֵיהּ: ״לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי״ – מְהֵימַן!

ט׳ אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִי סָבְרַתְּ

א׳ הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ – אֶלָּא הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים.

ב׳ מֵיתִיבִי אַבָּיֵי: רָאָה עַבְדּוֹ בְּיַד אוּמָּן, וְטַלִּיתוֹ בְּיַד כּוֹבֵס, אָמַר לוֹ: ״מַה טִּיבוֹ אֶצְלְךָ?״ ״אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי״, ״אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״בְּפָנַי אָמַרְתָּ לוֹ לְמוֹכְרו וְלִיתְּנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין.

ג׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא?

ד׳ אָמַר רַבָּה: סֵיפָא – בְּיוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר, וְקָאָמַר לֵיהּ אַחֵר: בְּפָנַי אָמַרְתָּ לוֹ לְמוֹכְרוֹ וְלִיתְּנוֹ בְּמַתָּנָה. מִיגּוֹ דְּאִי בָּעֵי אָמַר לֵיהּ: ״מִינָּךְ זְבַנְתֵּיהּ״, כִּי אָמַר לֵיהּ נָמֵי: ״בְּפָנַי אָמַרְתָּ לוֹ לְמוֹכְרוֹ״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, וּמְהֵימַן.

ה׳ קָתָנֵי מִיהַת רֵישָׁא: ״רָאָה״. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – לְמָה לִי רָאָה? נַיְתֵי עֵדִים וְנִשְׁקוֹל! אֶלָּא לָאו דְּלֵיכָּא עֵדִים? וְכִי רָאָה מִיהָא תָּפֵיס לֵיהּ!

ו׳ לָא, לְעוֹלָם דְּאִיכָּא עֵדִים; וְהוּא דְּרָאָה.

ז׳ וְהָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים, צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים! אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי.

ח׳ מֵתִיב רָבָא לְסַיּוֹעֵי לְרַבָּה: הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָּן, אוּמָּן אוֹמֵר: שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת. כׇּל זְמַן שֶׁהַטַּלִּית בְּיַד אוּמָּן – עַל בַּעַל הַבַּיִת לְהָבִיא רְאָיָה. נְתָנָהּ לוֹ – בִּזְמַנּוֹ, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. עָבַר זְמַנּוֹ, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ט׳ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא עֵדִים, לִיחְזֵי עֵדִים מַאי קָאָמְרִי!