תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף כ״ב

א׳ רַב פָּפָּא אָמַר: כִּיסִין אַלּוּגִּין רְמָא לֵיהּ, דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים

ב׳ אוֹמֵר: ״שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ – הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, עֲשָׂרָה – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, תִּשְׁעָה – מַעֲשֵׂר שֵׁנִי״, וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ג׳ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִים! אֲמַר לֵיהּ: סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין בְּאוֹמֵר ״לֹא יִפָּטֵר כִּיס זֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ״.

ד׳

הַדְרָן עֲלָךְ הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת מְעִילָה