חפץ חיים, חלק שני: הלכות איסורי רכילות, כלל ח

א׳ בִּכְלָל זֶה יְבֹאַר דִּינֵי הַאָבָק בְּכָל עִנְיָנָיו, וּבוֹ ה' סְעִיפִים.

א׳ יֵשׁ הַרְבֵּה דְּבָרִים, שֶׁאֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק רְכִילוּת. וַאֲבָאֵר בְּקִצּוּר אֵיזֶה עִנְיָנִים, וּמֵהֶם יָקִישׁ הַמַּשְׂכִּיל לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כְּגוֹן, (א) הַמְסַפֵּר לַחֲבֵרוֹ, אֵיךְ שֶׁשָּׁאֲלוּ מֵאֶחָד אוֹדוֹתָיו, וְהֵשִׁיב עַל זֶה: שִׁתְקוּ, אֵינִי רוֹצֶּה לְהוֹדִיעַ מָה אֵרַע, וּמַה יִּהְיֶה, וְכָל כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה, שֶׁמְסַפֵּר לוֹ, אֵיךְ שֶׁמִּדִּבְרֵי פְּלוֹנִי נִרְמַז עָלָיו שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, בִּכְלַל אֲבַק רְכִילוּת הוּא.

ב׳ וְכֵן הַמְשַׁבֵּחַ אֶת אֶחָד בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, (ב) בְּמָקּוֹם שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהַעֲלוֹת בְּלֵב חֲבֵרוֹ תַּרְעוֹמוֹת עָלָיו, וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְהִסָבֵב לוֹ רָעָה, בִּכְלַל אֲבַקּ רְכִילוּת הוּא. עַל כֵּן נִרְאֶה לִי, דְּיֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּשַׁבֵּחַ אֶת רְאוּבֵן בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן שֻׁתָּפוֹ, (אוֹ לְאִשָּׁה בִּפְנֵי בַּעְלָה, וּלְבַעַל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ), שֶׁהֵיטִיב עִמּוֹ בְּהַלְוָאָה אוֹ בִּנְתִינַת צְּדָקָה וּבְשִׁלּוּם שְׂכַר שָׂכִיר, שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ כָּרָאוּי, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כִּי מָצוּי הוּא עַל יְדֵי זֶה לְהַעֲלוֹת תַּרְעוֹמוֹת בְּלֵב שִׁמְעוֹן עַל שֻׁתָּפוֹ רְאוּבֵן, וּפְעָמִים שֶׁיְּסֻבַּב גַּם כֵּן עַל יְדֵי זֶה לִרְאוּבֵן הֶזֵּק אוֹ מַחְלֹקֶת (וְכֵן לְאִשָּׁה עַל בַּעְלָה, וּלְבַעַל עַל אִשְׁתּוֹ) בְּחָשְׁבוֹ, כִּי הוּא פִּזֵּר אֶת מָמוֹנוֹ בְּוַתְּרָנוּתוֹ.

ג׳ וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר, כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵאֵת חֲבֵרוֹ, שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר, וְהוּא מְשִׁיבוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְמַלְּאוֹת בַּקָּשָׁתוֹ בָּזֶה, (ג) שֶׁלֹּא יִשְׁאָלֵנוּ: לָמָּה עָשִׂיתָ טוֹבָה זוֹ לִפְלוֹנִי, (ד) שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ סִפֵּר לִי אֶת הַדָּבָר, כִּי מָּצּוּי הוּא עַל יְדֵי דָּבָר כָּזֶה גַּם כֵּן לְהַעֲלוֹת תַּרְעוֹמוֹת בְּלֵב חֲבֵרוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, עַל שֶׁגִּלָּה אֶת הַדָּבָר לַאֲנָשִׁים וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁמִיט עַצְמוֹ מֵהֶם.

ד׳ עוֹד יֵשׁ דְּבָרִים, שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִטַּעַם אֲבַק רְכִילוּת, כְּגוֹן, אִם מַה שֶּׁמְסַפֵּר לוֹ, מַה שֶּׁאָמַר פְּלוֹנִי עָלָיו, (ה) אֵינוֹ דְּבַר גְּנַאי, רַק דָּבָר, (ו) שֶׁדֶּרֶךְ בְּנִי אָדָם לְהַקְפִּיד קְצָת, כְּשֶאוֹמְרִים לוֹ בְּפָנָיו.

ה׳ (ז) וְחַיָּב אָדָם לְהַסְתִּיר הַסוֹד, אֲשֶׁר יְגַלֶּה לוֹ חֲבֵרוֹ דֶּרֶךְ סֵתֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגִלּוּי הַסוֹד הַהוּא עִנְיַן רְכִילוּת, כִּי יֵשׁ בְּגִלּוּי הַסוֹד נֵזֶק לִבְעָלָיו וְסִבָּה לְהָפֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ, גַּם בָּזֶה הוּא יוֹצֵא מִדֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת, וְהוּא מַעֲבִיר עַל דַּעַת בַּעַל הַסּוֹד.