ליקוטי מוהר״ן חלק א׳, תורה קמ״ג

א׳ מַעֲלַת הַמְקַבֵּל עֵצָה מֵחַכְמֵי הַדּוֹר, כִּי הוּא הַמְתָּקַת הַדִּינִים. כִּי כְּשֶׁצָּרִיךְ לְעֵצָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲשׂוֹת, הִיא בְּחִינַת צִמְצוּם, כִּי נִתְצַמְצֵם שִׂכְלוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לַעֲשׂוֹת, וְהוּא בְּחִינַת דִּינִים כַּיָּדוּעַ.
וְעַל־יְדֵי שֶׁהֶחָכָם נוֹתֵן לוֹ עֵצָה, הוּא מַרְחִיב לוֹ, וּמֵאִיר בּוֹ חָכְמָתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי חֶסֶד הוּא נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (לך לך דף צד.): אֵל נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא; וּכְתִיב (תהילים נ״ב:ג׳): חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם:
גַּם כְּתִיב (משלי י״א:י״ד): תְּשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ, וְהַצַּדִּיק נִקְרָא רַב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית ט): מֹשֶׁה אַיְּדֵי דִּנְפִישׁ זְכוּתֵהּ כְּרַבִּים דָּמֵי.
גַּם אִם מְקַבֵּל עֲצַת הַצַּדִּיק, אַף שֶׁאַחַר־כָּךְ לֹא עָלְתָה לוֹ יָפֶה מֵעֲצָתוֹ, אֲזַי יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה רַק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. אַךְ אִם לֹא הָיָה מְקַבֵּל עֲצַת הַצַּדִּיק, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁתַּגִּיעַ לוֹ רָעָה בְּלִי גְּזַר־דִּין שֶׁל מַעְלָה, רַק שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מָשַׁךְ עַל עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י״ט:ג׳): אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ; אַךְ אִם קִבֵּל עֲצַת הַצַּדִּיק, יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רַק עַל פִּי מִשְׁפָּט שֶׁלְּמַעְלָה: