שמירת הלשון, חלק שני — חתימת הספר, פרק ב׳

א׳ בְּעִנְיַן מִצְוַת אַהֲבַת ה'

ב׳ עוֹד בָּאתִי לְעוֹרֵר עַל דְּבַר מַה דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (ברכות י"ד:): אָמַר עוּלָא: כָּל הַקּוֹרֵא קרִיאַת שְׁמַע בְּלִי תְּפִלִּין, כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹמֵר (דברים ו' ח'): "וּקשַׁרְתָּם" וְהוּא אֵינוֹ קוֹשֵׁר. וְאַף שֶׁבְּדַעְתּוֹ לִקְשֹׁר אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ מוֹעִיל לָזֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ קּוֹשֵׁר תֵּכֶף. וְלִכְאוֹרָה פָּשׁוּט, דְּהוּא הַדִּין כְּשֶׁאוֹמֵר (שם ה'): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" וְגוֹ', יִרְאֶה לְהַכְנִיס אַהֲבַת ה' יִתְבָּרַךְ בְּלִבּוֹ, וְהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּ"חוֹבַת הַלְּבָבוֹת" שַׁעַר אַהֲבַת ה' פֶּרֶקּ ג', שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת הַבּוֹרֵא וְרוֹמְמוּתוֹ [שֶׁהוּא מְחַיֶּה כָּל הָעוֹלָמוֹת] וּבְהִפּוּךְ קַטְנוּת עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ וּזְעִירוּתוֹ וְזוּלָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַכִּיר רֹב טוּב הַבּוֹרֵא עָלָיו בְּהַתְמָדַת טוֹבוֹתָיו מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ לֹא לְפִי מַעֲשָׂיו, וּמַסְתִּיר עֲוֹנוֹתָיו מִבְּנֵי אָדָם וּמַאֲרִיךְ לוֹ. וְאִם קָשֶׁה לוֹ לְכַוֵּן כָּל זֶה בְּעֵת קְרִיאַת שְׁמַע, יִרְאֶה לְהִתְבּוֹנֵן בְּכָל זֶה עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, וְכִי בִּשְׁבִיל שֶׁהִיא מִצְוָה תְּדִירִית, שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בִּזְמַן, כַּיָּדוּעַ, תִּהְיֶה נִגְרַעַת שֶׁלֹּא יִרְאוּ לְקַּיֵּם אוֹתָהּ עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם. ? וְטוֹב שֶׁיִּרְאֶה לְהִתְבּוֹנֵן בְּזֶה אַחַר הַתְּפִלָּה, קֹּדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ לֶאֱכֹל, וְדֻמְיָא דִּשְׁאָר מִצְוֹת הַמֻּטָּלוֹת עַל הָאָדָם, כְּמוֹ תְּפִלִּין אוֹ לוּלָב וּמִינָיו בְּחַג הַסֻכּוֹת, דְּאֵינוֹ אוֹכֵל קֹדֶם שֶׁמְּקַיְּמָן כַּמְבֹאָר בְּסִימָן תרנ"ב וּבְסִימָן רל"ה, עַיֵּן שָׁם.