זוהר, וישלח, סימן י״ט

א׳ וַיְהִי (קנהב) בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא וְכִי כֵּיוָן דְּאָמַר וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ לָא יְדַעְנָא כִּי מֵתָה. אֶלָא אִצְטְרִיךְ בְּגִין דְּלָא אַהֲדָרַת לְגוּפָא יַתִּיר, וּמִיתַת רָחֵל מִיתַת גּוּפָא, בְּגִין דְּאִית בְּנִי נָשָׁא דְּנָפְקֵי נִשְׁמָתַיְיהוּ וְאַהַדְרָן לְאַתְרַיְיהוּ וּכְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמואל א ל) וַתָּשָׁב נַפְשׁוֹ (לפנינו בקרא רוחו. ובדפוס ירושלים איתא גם בזוה"ק ותשב רוחו אליו) אֵלָיו, (בראשית מ״ב:כ״ח) וַיֵּצֵא לִבָּם, (שיר השירים ה׳:ו׳) נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ. (מלכים א י״ז:י״ז) לא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. אֲבָל הַאי נָפְקַת נִשְׁמָתָהּ וְלָא אִתְהַדָּרַת לְאַתְרָהּ וּמִיתַת רָחֵל.

ב׳ וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי. דְּקַשְׁיוּ דְדִינָא דְּאִתְגְּזַר עֲלָהּ. וְיַעֲקֹב אַהֲדַר לֵיהּ וְקָשִׁיר לֵיהּ לְימִינָא, בְּגִין דְּמַעֲרָב אִצְטְרִיךְ לְקָשְׁרָא לֵיהּ לִימִינָא, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ בֶּן אוֹנִי סִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, בֶּן יָמִין אִיהוּ, דְּהָא בִּימִינָא אִתְקַשְּׁרַת.

ג׳ וְאִתְקְבָרַת בְּאָרְחָא כְּמָה דְאִתְּמָר. הַאי אִתְגַּלְּיָא מִיתָתָהּ וּקְבוּרָתָהּ, אֲבָל לֵאָה לָא אִתְגַּלְּיָא מִיתָתָהּ וּקְבוּרָתָהּ. וְאַף עַל גַּב דְּהַנֵּי אַרְבַּע אִמָּהָן רָזָא אִית לוֹן וְהָא אוּקְמוּהָ: