תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פ״ב

א׳ דְּקָא מְדַלֵּג וְתָנֵי חַד חַד; שְׁמַע מִינַּהּ.

ב׳ אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי קָרוֹב חָתֵים אִי בָּעֵי – בֵּין בַּתְּחִילָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף.

ג׳ מִמַּאי – מִדְּלָא קְבַע לֵיהּ מָקוֹם. וּשְׁמַע מִינַּהּ: מִכֹּל תְּלָתָא מְקַיְּימִינַן, וְלָא בָּעֵינַן רְצוּפִין.

ד׳ דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בָּעֵינַן רְצוּפִין, לִקְבַּע לֵיהּ מָקוֹם לְהַאי קָרוֹב – בַּתְּחִילָּה אוֹ בָּאֶמְצַע אוֹ בַּסּוֹף; וְלַכְשַׁר בֵּיהּ טוּבָא.

ה׳ כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לֵיהּ: צֵא וְהַשְׁלֵים עָלָיו עֶבֶד מִן הַשּׁוּק.

ו׳

הֲדַרַן עֲלָךְ הַזּוֹרֵק

ז׳ הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם, אֶלָּא לִפְלוֹנִי״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ, וְיֹאמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם״. כְּתָבוֹ בְּתוֹכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמְחָקוֹ – פָּסוּל.

ח׳ גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״אֶלָּא״ – ״חוּץ״ הוּא, אוֹ ״עַל מְנָת״ הוּא?

ט׳ ״חוּץ״ הוּא – וּבְ״חוּץ״ הוּא דִּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּהָא שַׁיַּיר לַהּ בְּגֵט; אֲבָל בְּ״עַל מְנָת״ – מוֹדוּ לֵיהּ, מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֹּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא;

י׳ אוֹ דִלְמָא ״עַל מְנָת״ הוּא – וּבְ״עַל מְנָת״ הוּא דִּפְלִיג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבָּנַן; אֲבָל בְּ״חוּץ״ מוֹדֶה – דְּהָא שַׁיַּיר לַהּ בְּגֵט.

י״א אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: כׇּל הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים, אֶלָּא שֶׁל גּוֹיִם. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״חוּץ״ הוּא – שַׁפִּיר; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ ״עַל מְנָת״ הוּא – עַל מְנָת דְּלָא מִיטַּמּוּ בָּתֵּי גוֹיִם הוּא דְּמִיטַּמּוּ בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל, הָא מִיטַּמּוּ בָּתֵּי גוֹיִם – לָא מִטַּמְּאִי בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל?!

י״ב וְעוֹד, בָּתֵּי גוֹיִם מִי מִטַּמְּאִי?! וְהָתַנְיָא: ״וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחוּזַּתְכֶם״ – אֶרֶץ אֲחוּזַּתְכֶם מִטַּמְּאָה בִּנְגָעִים, וְאֵין בָּתֵּי גוֹיִם מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ ״חוּץ״ הוּא; שְׁמַע מִינַּהּ.

י״ג מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא – דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה: לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים עַל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם, חוּץ מִפְּלוֹנִי״ – שֶׁאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת. עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם, עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי״ –

א׳ שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר לְכׇל אָדָם חוּץ מֵאוֹתוֹ הָאִישׁ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

ב׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֹּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא. וְרַבָּנַן – כֹּל תְּנָאֵי דְּעָלְמָא לָא שַׁיַּיר לֵיהּ בְּגֵט, הָכָא שַׁיַּיר לַהּ בְּגֵט.

ג׳ וּמַתְנִיתִין – דְּאוֹקֵימְנָא בְּ״חוּץ״, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר?

ד׳ אָמַר רַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, אָמַר קְרָא: ״וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ – אֲפִילּוּ לֹא הִתִּירָהּ אֶלָּא לְאִישׁ אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת. וְרַבָּנַן אָמְרִי, טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַאי ״אִישׁ״ – לְכׇל אִישׁ וָאִישׁ.

ה׳ וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵהָכָא: ״וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ״ – אֲפִילּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אֶלָּא מֵאִישָׁהּ, נִפְסְלָה מִן הַכְּהוּנָּה – אַלְמָא הָוֵי גִּיטָּא.

ו׳ וְרַבָּנַן – אִיסּוּר כְּהוּנָּה שָׁאנֵי.

ז׳ בָּעֵי רַבִּי אַבָּא: בְּקִידּוּשִׁין הֵיאַךְ? תִּיבְּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן.

ח׳ תִּיבְּעֵי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיבִי קְרָאֵי; אֲבָל הָתָם – קִנְיָן מְעַלְּיָא בָּעֵינַן. אוֹ דִלְמָא, ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״.

ט׳ תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן – עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא דְּבָעֵינַן כְּרִיתוּת – וְלֵיכָּא; אֲבָל הָתָם – קִנְיָן כֹּל דְּהוּ. אוֹ דִּלְמָא, ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״.

י׳ לְבָתַר דְּאִיבַּעְיָא לֵיהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ – בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן, בָּעֵינַן ״וְיָצְאָה״–״וְהָיְתָה״.

י״א אָמַר אַבָּיֵי: אִם תִּמְצָא לוֹמַר אִיתָא לִדְרַבִּי אַבָּא;

י״ב בָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מֵרְאוּבֵן, וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם – מִתְיַבֶּמֶת לְלֵוִי, וְאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים״.

י״ג מַאי טַעְמָא? קִידּוּשֵׁי דִרְאוּבֵן אַהֲנוֹ, קִידּוּשֵׁי דְשִׁמְעוֹן לָא אַהֲנוֹ.

י״ד וְאֶלָּא אֵשֶׁת שְׁנֵי מֵתִים – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן שֶׁבָּא רְאוּבֵן וְקִידְּשָׁהּ חוּץ מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְקִידְּשָׁהּ סְתָם – דְּקִידּוּשֵׁי רְאוּבֵן אַהֲנוֹ לְמֵיסְרַהּ אַעָלְמָא, וְקִידּוּשֵׁי דְּשִׁמְעוֹן אַהֲנוֹ לְמֵיסְרַהּ אַרְאוּבֵן.

ט״ו בָּעֵי אַבָּיֵי, אָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם, חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ: ״לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״, מַהוּ?

ט״ז מִי אָמְרִינַן: מַאי דַּאֲסַר שְׁרָא; אוֹ דִלְמָא – מַאי דַּאֲסַר שְׁרָא, וּמַאי דִּשְׁרָא אֲסַר? אִם תִּמְצָא לוֹמַר