דברי המחבר באות רגילה; הגהות הרמ״א באות קטנה, בפתיחת «הגה».
א׳ חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו ואם לא רצה מכריזין עליו בצבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו ואין כופין אותו לזונן בד"א בשאינו אמוד אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאי' ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו: הגה ודוקא לענין מזונות הבנות אבל לא כופין להשיא בנותיו ואע"פ שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה מ"מ לא כייפינן ליה אלא מה שירצה יתן רק שישיאן (הגהות מרדכי דקידושין וכ"כ תא"ו נתיב כ"ב):
ב׳ מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש אבל מבני שש ומעלה אין זנין אותם מנכסיו: הגה וי"א היינו דוקא שלא התחיל לזונן לאחר שש אבל התחיל לזונן ניזונין מנכסיו דודאי ניחא ליה בהכי (מרדכי פ' נערה בשם ר"י) וי"א אם אמוד זונין אותן בכל ענין משום צדקה (כך משמע בטור):
ג׳ מי שנשתטה מפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו אפי' הן יתרין על שש עד שיגדלו:
ד׳ הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו:
מקור הטקסט: ספריא — Apei Ravrevei: Shulchan Aruch Even HaEzer, Lemberg, 1886 (Public Domain)
בבית דוד לומדים יחד — כל יום, במעגל.
הצטרפו למעגל הלימוד של בית דוד